פסק-דין בתיק ת"ק 22166-02-12

הצדדים ועיקרי טענותיהם :

1.      התובע הינו בעלים של בית פרטי בקיסריה, אותו הוא נהג להשכיר לתקופות קצרות, כאשר לצורך האמור הוא הסתייע בשירותי תיווך מצד הנתבעת 4. התובע התעתד להשכיר את הבית במועדים 19.10.2011 - 22.10.2011, כאשר הנתבעת 4 איתרה שוכרים פוטנציאליים, הנתבעים 1 ו - 2; אין מחלוקת שהתובע והנתבעים 1 ו - 2 מעולם לא נפגשו. הנתבעת 3 הינה מתווכת, אשר בינה לבין הנתבעת 4 קיים שיתוף פעולה מקצועי.

2.      בין הצדדים - התובע והנתבעת 4 - לא נערכו הסכמים לביצוע פעולות תיווך במקרקעין, כאמור בסעיף 9(א) לחוק המתווכים במקרקעין, תשנ"ו-1996, וקיימת מחלוקת בשאלת אופן ההנהלות שהיה מקובל ביניהם. לטענת התובע, שיעור דמי השכירות עליו הוסכם היה נקוב בהסכמי השכירות בינו לבין השוכרים, כאשר היה עליו לשלם לנתבעת 4 עמלת תיווך בשיעור 10% בצירוף מע"מ מגובה דמי השכירות הנקובים בהסכמי השכירות. התובע טוען כי כך הוא נהג בכל העסקאות שהתנהלו בינו לבין שוכרים שונים, באותן עסקאות שהתבצעו בסיועה של הנתבעת 4.

הנתבעת 4 טוענת כי לא כך הוסכם. לדידה, בינה לבין התובע הוסכם על דמי השכירות המגיעים לתובע מהשוכרים (הסכום היה מכפלה של סכום נתון עבור לילה אחד במספר הלילות), כשכל סכום נוסף אשר הנתבעת 4 תשכנע את השוכרים לשלם מהווה שכר טרחתה, ובפועל צוין הסכום המלא (הסכום שדרש התובע ושיעור העמלה) בהסכם השכירות כדמי השכירות הכוללים עבור הנכס, כל זאת כאשר בהסכמי השכירות חולקו דמי השכירות הכוללים לשני סכומים: האחד - מקדמה: סכום זה שיקף את שיעור דמי התיווך, הוא שולם במועד חתימת ההסכם על ידי השוכרים והגיע לנתבעת 4; השני - דמי השכירות המגיעים לתובע, אשר היה על השוכרים לשלמם ישירות לתובע, במעמד קבלת החזקה במושכר.

3.      בהתאם לנטען על ידי הנתבעת 4, במקרה הנדון הסתכמו דמי השכירות המגיעים לתובע ע"ס 13,500 ש"ח (סך של 4,500 ש"ח עבור כל לילה; תקופת השכירות כללה 3 לילות); הנתבעת 4 הגיעה עם הנתבעים 1 ו - 2 להסכמה על תשלום סך כולל של 19,500 ש"ח, באופן שהעמלה המגיעה לה (עמלה אותה היא התעתדה לחלוק עם הנתבעת 3) הסתכמה בשיעור של 6,000 ש"ח. כמקובל, סכום זה נקבע בהסכם השכירות כ"מקדמה", אשר הנתבעים 1 ו - 2 שילמו לנתבעת 4. בהתאם לנטען, התובע דרש מהנתבעת 4 (כמו גם מהנתבעת 3) להעביר לו את שיעור המקדמה (שהרי לדידו לא מדובר בעמלת תיווך אלא בחלק מתוך סך של 19,500 ש"ח, דמי השכירות הכוללים,  המגיעים לו במלואם) והבהיר שאם לא יעשו כן לא יאפשר לשוכרים להיכנס למושכר. הנתבעת 4 חששה מכוונתו של התובע לפעול באופן כאמור ובנסיבות העניין, כמו גם כאשר הסכם חתום על ידו ומחייב אותו להשכיר את הנכס לנתבעים 1 ו - 2 לא הונח בפנייה, פעלה הנתבעת 4 (ביחד עם הנתבעת 3) לאתר עבור הנתבעים 1 ו - 2 דירה חלופית.

דיון והכרעה :

4.      התובע (המשכיר) והנתבעים 1 ו - 2 (השוכרים) לא נפגשו והם פעלו לביצוע עסקת השכירות ביניהם באמצעות צד ג' - הנתבעת 4. התובע טוען שבינו לבין הנתבעים 1 ו - 2 נערך הסכם שכירות מחייב, אשר נחתם על ידי שני הצדדים. אין מחלוקת שהנתבעים 1 ו - 2 חתמו על נוסח הסכם השכירות שהנתבעת 4 מסרה להם והיא העבירה עותק מההסכם החתום אל התובע.

5.      גם אם ניתן לראות בכספי המקדמה שהופקדו אצל הנתבעת 4 משום חלק בלתי נפרד מדמי השכירות (ולא דמי תיווך, כנטען על ידי הנתבעת 3 ו - 4), הרי שלא ניתן להגיע למסקנה בדבר זכאות התובע לכספים כאמור כל עוד לא הוכח שבין התובע לבין הנתבעים 1 ו - 2 נחתם הסכם שכירות מחייב.

התובע אומנם מציג הסכם החתום על ידו, כשהוא טוען שהוא חתם על ההסכם עוד לפני מועד תחילת תקופת השכירות ואף שיגר העתק חתום על ידו לנתבעת 4. עם זאת, לא הוצגה על ידי התובע אסמכתא מניחה את הדעת המעידה על כך שהחוזה אכן נשלח על ידו אל הנתבעת 4 כשהוא חתום גם על ידו. הימנעותו התובע מלהמציא ראיה כאמור נזקפת לחובתו [ ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד(4) 595, 602].

בסיכומו של יום, לאחר בחינת טענות הצדדים,  העדויות והראיות, אני קובע שלא הונחה בפני ביהמ"ש תשתית עובדתית המעידה על כך שהתובע מסר לנתבעים 1 ו - 2 (באמצעות הנתבעת 4) עותק של הסכם השכירות כשהוא חתום על ידו.

6.      בדיון שהתקיים בפני העידה הנתבעת 4 כדלקמן:

"כשהוא ראה שקיבלנו במשא ומתן עם השוכרים סכום הגון, הודיע לי כי אם לא אעביר לו את מלוא הסכום הוא לא ייתן לשוכרים להיכנס. זה מהווה בעיה גדולה עבורנו בהתנהלות עם השוכרים. הייתה מסכת של טלפונים ביום נסיעתי לחו"ל, ביקשתי שימתין לשיבתי הוא סירב בכל תוקף ואיים בתביעה ומה הוא יעשה לנו אם. הוא לא החזיר לנו את החוזה מעולם חתום על ידו" (עמ' 5, ש' 15 - 18);

"... הוא סירב ואיים, לא הודענו לא שמשהו מבוטל אבל הבהרתי לו שאם הוא מסרב להכניס את הסוחרים (צ"ל "שוכרים" - י.נ.) זו הפרת חוזה ואיני יכולה לסמוך על כך. לאור הבעיות הקודמות איתו האמנתי לו שהוא לא יכניס את השוכרים, לאחר מספר שכנועים נאלצנו לפנות למשכיר אחר שעשה לנו טובה והסכים אבל במחיר גבוה יותר ואז הרווחנו פחות" (עמ' 5, ש' 20 - 23).

"את האיום לא להכניס שוכרים לדירה קיבלתי עוד טרם נסיעתי, אני נסעתי ביום 11 לחודש למיטב זיכרוני, מיד הודעתי לו שאני רואה בזה הפרת חוזה. משם ההתנהלות הייתה לגבי שכנוע שלו לחזור בו מההצהרה הזו" (עמ' 8, ש' 1 - 3).

הנתבעת 3 העידה:

"אתה סירבת לחתום על החוזה ואיימת שלא תכניס את הלקוחות" (עמ' 8, ש' 20);

עדותן כאמור של הנתבעות 3 ו - 4 מהימנה עלי. אני מקבל את העדויות כאמור, על המשמעויות הנלוות לאמור בעדויות, וזאת על אף שהתובע לא הודיע לנתבעת 3 ו - 4 בכתב או במסרון שהוא לא יאפשר לנתבעים 1 ו - 2 להיכנס לדירה ועל אף העובדה שביום שיועד לתחילת תקופת השכירות הוא הודיע לנתבעת 3 במסרון שהוא ממתין לנתבעים 1 ו - 2 בדירה (עמ' 8, ש' 18 - 22).

7.      בנסיבות כאמור, בשים לב לדין ודברים שהתנהל בסמוך למועד המתוכנן לתחילת תקופת השכירות, כאשר בין התובע לנתבעות 3 ו - 4 לא הייתה הסכמה ברורה אודות גורל המקדמה וייעודה וכאשר קיים היה חשש ממשי שהתובע יימנע מלאפשר לנתבעים 1 ו - 2 לקבל את החזקה במושכר ביום 19.10.2011, הרי שעל אף המסרון ששוגר על ידו ביום 19.10.2011, בהיעדר הסכם שכירות החתום על ידי התובע (הסכם שהיה על הנתבעות 3 ו - 4 להעביר לנתבעים 1 ו - 2), בדין נמנעו הנתבעות 3 ו - 4 לשלוח את הנתבעים 1 ו - 2 אל התובע ביום 19.10.2011 עם יתרת התשלום ע"ס 13,500 ש"ח.